כשזיכרון של כישלון מונע מאתנו לפעול וליצור שינוי 

נתקלתי בסיפור נחמד על פיל, יתד וחוסר אונים והנה גרסה חופשית שלי לסיפור.

פעם עוד כשבקרקסים הציגו בע''ח (טוב שהמנהג הרע הזה הולך ונכחד), הופיע גם פיל אפריקאי עצום מימדים עם אוזניים גדולות ומתנפנפות שעשה רושם רב על הצופים, כולם התפעלו מגודלו ועוצמתו של הפיל. בסיום ההופעה הפיל נקשר בשרשרת ברזל ליתד קטנה שהיתה נעוצה בקרקע. היתד קטנה והפיל ענק וכבול, והפיל עומד ולא עושה דבר - משלים עם מר גורלו בהכנעה. אפילו פעם אחת הוא לא מנסה למשוך בשרשרת, אולי היא תתנתק מהיתד, אולי היתד תתנתק והוא יהיה חופשי? הוא לא עושה דבר, והפאסיביות הזו מעוררת תהייה: למה לעזאזל הוא לא עושה כלום, למה הוא לא מנסה לברוח?
הפיל לא מנסה לברוח כי הוא רגיל להיות קשור, הוא נקשר במהלך אילופו עוד כשהיה גור פילים קטן. כשהיה צעיר וקטן מימדים הוא בטח ניסה להשתחרר מספר פעמים, לא הצליח ונואש. חוסר האונים הזה שחווה בעבר, ניצרב ונחרט בזיכרונו והוא זה שמונע ממנו לפעול היום כשהוא בוגר. למה לו להתאמץ הרי הכישלון מובטח מראש ומביא עמו רק תסכול.

ככה זה, זה קורה לכולנו: פילים, כלבים (הכלבים מנסויי זליגמן) ובני אדם. אנחנו יודעים ובטוחים שאנחנו לא יכולים לעשות כל מיני דברים עכשיו, כי פעם מזמן, לפני שנים, ניסינו ולא הצלחנו וטעמו הרע של הכישלון לא עבר. הוא מלווה אותנו ומונע מאיתנו לעשות המון דברים ובעצם גורם לנו לחוש חוסר תקווה וחוסר שליטה, ועוצר אותנו מליזום - כי אין מה לעשות, מה שהיה הוא שיהיה.
ואתם יודעים, עם פילים וחתולים זה איכשהו מסתדר לי, הם לא הגיעו לירח ולא בנו פצצה גרעינית. אבל שאנחנו, בני האדם נעשה הכללות והקשים חסרי שחר? הרי אי אפשר להשוות את מה שהיה פעם למה שקורה היום, הנסיבות השתנו ואנחנו השתנינו. כדאי שנזכור את זה לפני שאנחנו עומדים לוותר מראש על תקווה, שליטה ויזימה - שילוש שיכול לעשות לנו רק טוב.

כמאמנת אישית, אני בדרך כלל משתמשת בסיפור הזה כאשר פחד מכישלון מונע מהמתאמן להתקדם באימון, וכאשר אני רוצה להדגיש שימוש בתפיסות מוטעות.